העמים והשפות

“העם”, במובן של קבוצה אתנית, נקרא בסינית 民族 mínzú, והמילה מציבה בעיית תרגום של ממש. 民 הם האנשים הפשוטים, בניגוד לשליטים; 族 מראה דגל מעל חץ ⟶ החמולה שמתקבצת תחת אותו נֵס. במובנו המודרני, הצירוף הגיע מן היפנית בסוף המאה ה־19, יחד עם אוצר מילים פוליטי שלם. בעברית מהססים בין עם, קבוצה אתנית ואומה, והטקסטים הרשמיים המתורגמים אומרים לעיתים קרובות “לאום”. אף מילה אינה מתאימה לגמרי (בדף הזה אני כותב “קבוצה אתנית”, בהיעדר מילה טובה יותר).

סין מכירה רשמית בחמישים ושש קבוצות אתניות: ה־汉族 Hànzú, בני האן, קצת יותר מ־91% מהאוכלוסייה, וחמישים וחמש 少数民族 shǎoshù mínzú, מילולית “קבוצות אתניות במספר קטן”. הרשימה נקבעה בין שנות החמישים ל־1979, כשבני הג׳ינואו מיונאן הוכרו אחרונים. אבל המספר הקטן הוא עניין יחסי: ה־壮族 Zhuàngzú, בני הג׳ואנג, המיעוט הגדול ביותר במדינה, מונים קרוב לעשרים מיליון, יותר מאוכלוסייתן של ארצות רבות באירופה. לרבים מן העמים האלה יש שפה משלהם, ולחלקם גם כתב משלהם: המונגולית נכתבת מלמעלה למטה, האויגורית באלפבית ערבי, ובני הנאשי שמרו על הסימנים הציוריים 东巴文 Dōngbāwén, אחד מהכתבים האחרונים מסוג זה שעדיין קוראים אותם.

שמם של בני האן בא מן השושלת שנשאה את אותו שם (206 לפנה״ס עד 220 לספירה). אבל לא כולם מחילים אותו על עצמם באותו אופן: בדרום, ובעיקר אצל הקנטונזים שהיגרו אל מעבר לים, נהגו לכנות את עצמם דווקא 唐人 Tángrén, “אנשי טאנג”, ומכאן 唐人街 Tángrénjiē, הרובע הסיני בערים שלנו. כשהם מדברים על עצמם כמכלול, יש לסינים גם נוסחאות ליריות יותר: 炎黄子孙, צאצאי השליטים המיתיים יאנדי והואנגדי, או 龙的传人, צאצאי הדרקון, שמו של שיר טאיוואני מ־1978 שהפך להמנון לא רשמי.

העמים השכנים, מצדם, הותירו את חותמם באוצר המילים. הסינים כינו 胡 hú את הנוודים של הצפון והמערב, וכל מה שבא מהם נשא את הסימנית הזאת: הגזר, 胡萝卜, “הלפת של בני הוּ”, הפלפל השחור, 胡椒, כלי הקשת 胡琴. יש שמוצאים את אותו 胡 ב־胡说 húshuō, “לדבר כמו הברברים” ⟶ לדבר שטויות. אני לא בטוח בזה: ל־胡 יש גם המובן “איך שבא”, וייתכן שההסבר נוצר בדיעבד.

נעבור לשפות. לסינית כמה שמות, וכל אחד מהם אומר משהו. 汉语 Hànyǔ היא שפת בני האן, בניגוד לטיבטית או למונגולית; 中文 Zhōngwén היא דווקא השפה הכתובה, שפת הספרים והשיעורים; 普通话 pǔtōnghuà, “השפה המשותפת”, היא הנורמה הדבורה, המבוססת על ההגייה של בייג׳ינג. בטאיוואן אומרים 国语 guóyǔ, “השפה הלאומית”, ובסינגפור 华语 Huáyǔ. זהירות עם 韩语 Hányǔ, הקוריאנית: רק הטון מבדיל בינה לבין 汉语 (טעות קלאסית אצל מתחילים, והיא תמיד מצחיקה את הכיתה).

נותרה שאלת ה־方言 fāngyán, מילולית “הדיבורים של האזורים”. מתרגמים “ניבים”, וכאן העניינים מסתבכים. בן בייג׳ינג אינו מבין קנטונזי שמדבר 粤语 Yuèyǔ: בעיני בלשן אירופי אלה שתי שפות, רחוקות זו מזו כמו הצרפתית והאיטלקית, אם לא יותר. אבל הם כותבים באותן סימניות, קוראים את אותם עיתונים, והמסורת הסינית רואה בהן גרסאות של שפה אחת. מי צודק? הכול תלוי באמת המידה שבוחרים, ולא אכריע כאן (הדף שלנו שפות סין מפרט את סיווג השפות של המדינה). הפתגם, מצדו, מסתפק בקביעה: 十里不同音，百里不同俗, כל עשרה לי המבטא משתנה, כל מאה לי המנהגים.

לשפות האחרות מוסיפים 语 או 文 לשם הארץ: 英语 ו־英文, 法语 ו־法文. עקרונית, 语 מציין את השפה המדוברת ו־文 את השפה הכתובה; בשימוש, מחליפים ביניהם לעיתים קרובות. שוב השימוש. וכשטקסט אינו מובן, אנחנו אומרים “זה סינית בשבילי”; הסיני, מצדו, מדבר על 天书 tiānshū, “ספר השמיים”.

המבטא, 口音 kǒuyīn, מסגיר את המוצא בוודאות רבה יותר מתעודת זהות. את בן בייג׳ינג מזהים לפי ה־京腔 jīngqiāng שלו, שמגלגל את ה־儿 בסוף המילים; מי שנסע יותר מדי מסיים עם מבטא 南腔北调, לא של הצפון ולא של הדרום. תמיד שומרים משהו מה־乡音 xiāngyīn, מבטא ארץ ההולדת: זה כל הנושא של השיר של הה ז׳יז׳אנג, שעזב צעיר וחזר זקן ומבטאו לא השתנה כהוא זה, בדף שלנו שיבה למולדת - הה ז’יז’אנג. הארצות והלאומים נמצאים בדף השמות והלאומים.

הדוגמאות שלנו נחתמות במשפט מתוך השיחות של קונפוציוס. סה־מא ניו הצטער על שאין לו אחים; דזה־שיה, אחד מתלמידיו, ענה לו 四海之内，皆兄弟也, וקוברר מתרגם זאת, בדף שלנו פרק 12 של שיחות קונפוציוס: “בין ארבעת הימים, כל בני האדם הם אחיו”. אז האמינו שהעולם המיושב מוקף בארבעה ימים, והביטוי 五湖四海 עדיין שומר על העקבות: לבוא “מחמשת האגמים ומארבעת הימים” פירושו לבוא מכל מקום. המשפט הוא של דזה־שיה. מייחסים אותו ברצון לקונפוציוס.

לחצו על כל סימנית בדף: סדר הכתיבה שלה מוצג קו אחר קו, עם החץ שמראה את כיוון התנועה.