הדקדוק של שיעור 4

לומדים סינית: הדקדוק של שיעור 4

"כמה" עם 多 ועם 几

בסינית יש שתי דרכים עיקריות לשאול "כמה", לפי ההקשר ולפי גודל התשובה הצפויה.

1. 多 duō לפני פועל תארי

הפועל התארי 大 dà מתורגם "להיות גדול", הן מבחינת הנפח והן מבחינת הגיל.
中国很大。 Zhōngguó hěn dà. סין גדולה.
大人: המבוגרים.

שימו לב: "להיות זקן" נאמר 老 lǎo, ולא 大.

המילה "להיות רבים" 多 duō מתורגמת גם "כמה?" כשהיא באה לפני פועל תארי:
中国人很多。 Zhōngguó rén hěn duō. הסינים רבים.
你多大？ Nǐ duō dà? בן כמה אתה? (מילולית "אתה כמה גדול?")

השימוש הזה ב-多 מאפשר שאלות טבעיות לגמרי בסינית, ובמקרה הזה גם בעברית:
她多美？ Tā duō měi? "כמה היא יפה?"
他多好？ Tā duō hǎo? "כמה הוא נחמד?"

התשובה ל-你多大？ נבנית בלי פועל:

דוגמה: "אני בן 17" נאמר 我十七岁。 Wǒ shíqī suì.

岁 suì משמשת רק לשנות גיל.

2. 几 jǐ

לילד אפשר לומר גם 你几岁？ Nǐ jǐ suì?
למעשה, במילת השאלה 几 jǐ משתמשים כשמעריכים שהתשובה קטנה מעשר, בערך. מעבר לזה יש מילת שאלה אחרת, הבנויה על 多 duō, שנלמד בהמשך.

בניית המספרים עד 99

את המספרים מ-0 עד 10 למדתם באוצר המילים. אין כאן שום קושי, חוץ מכתיבת האפס: 零 líng. כותבים אותו גם 〇, צורה פשוטה יותר אבל פחות מסורתית. במבחני ה-HSK האפס נכתב 零, ולכן את הצורה הזאת צריך לשלוט בה.

הסינים משתמשים גם בספרות ההודיות-ערביות, ואפילו לעיתים קרובות מאוד. אבל גם הספרות הסיניות נמצאות בשימוש יומיומי, וצריך להכיר אותן.

אחרי 10 ההמשך הגיוני:
11 十一
12 十二
13 十三
…
19 十九
ואז 20 二十
21 二十一
22 二十二
וכן הלאה.

זה פשוט מאוד. יש רק דבר אחד שצריך לשים לב אליו: לא מוסיפים "אחד" במספרים 10 עד 19. לא 一十, וגם לא 一十一.

השאלה החלופית

ראינו את השאלה השלמה, הנוצרת עם 吗 ma בסוף המשפט, ואת השאלה הפתוחה, הנוצרת עם מילת שאלה (谁？ shéi?, 什么？ shénme?).

יש דרך נוספת לשאול שאלה שלמה: לכפול את הפועל, כשבין שתי הפעמים באה השלילה.

כך השאלה עם 吗 ma:
他是老师吗？ Tā shì lǎoshī ma? האם הוא מורה?
יכולה להיאמר באותה מידה גם כך:
他是不是老师？ Tā shì bú shì lǎoshī? האם הוא מורה?

זוהי השאלה החלופית.

אם כך, מה ההבדל בינה לבין השאלה עם 吗 ma? יש שני הבדלים, אחד קטן ואחד בעל השלכות כבדות יותר:

• הקטן: הצורה החלופית נפוצה מעט יותר בדיבור, והשאלה עם 吗 ma נפוצה מעט יותר בכתב;
• הגדול: אי אפשר להשתמש בתואר פועל (很，也) עם הצורה החלופית.

לכן המשפט הזה נכון:
她也姓李吗？ Tā yě xìng Lǐ ma? האם גם שם המשפחה שלה לי?
והמשפט הזה שגוי:
她也姓不姓李？ Tā yě xìng bú xìng Lǐ?

הערה אחרונה: אם הפועל דו-הברתי, כמו 高兴 gāoxìng "להיות שמח" או 客气 kèqi "להיות מנומס", בדרך כלל שומרים רק את ההברה הראשונה של הפועל הראשון. זה לא חובה.
她高不高兴？ Tā gāo bù gāoxìng? האם היא שמחה?
אבל אפשר בהחלט לומר:
她高兴不高兴？ Tā gāoxìng bù gāoxìng? האם היא שמחה?

דוגמה מתוך הדיאלוג:
你是不是中学老师？ Nǐ shì bú shì zhōngxué lǎoshī? האם אתה מורה בבית ספר על-יסודי (חטיבת ביניים או תיכון)?

התואר לפני שם העצם

בסינית התואר, או המגדיר, בא תמיד לפני שם העצם שהוא מתאר. זה ההיגיון של המילית 的 (מגדיר + 的 + מוגדר), אלא ש-的 מרמזת על השוואה, על הבדלה של הדבר משאר הקבוצה.

דוגמאות מתוך הדיאלוג:
中学老师 zhōngxué lǎoshī: מורה בחטיבת ביניים או בתיכון (מילולית "תיכון מורה")
大学老师 dàxué lǎoshī: מרצה באוניברסיטה

עם 的:
中学的老师 zhōngxué de lǎoshī: מורה בחטיבת ביניים או בתיכון, כשרוצים להבדיל אותו מהמורים בשלבי לימוד אחרים.

שוב הסדר הפוך מהעברית (שבה אומרים "מורה תיכון"): המגדיר (中学 או 大学) בא לפני המוגדר (老师). זה הרגל שכדאי לרכוש מוקדם, והוא ישמש אתכם בכל הרמות.